אלעד ירד אל הירדן, ארז שבר את הקרסול, ועזרא ? טוב תודה, קצת כואב.
אז ככה : נאווה דיברה עם יואל ועם "ותיקי ירדן 2009", וכך באה לעולם גיחה לעוד פינה בשכנתנו אשר ממזרח. איננו פלשתינאים במובן השגור של המילה, ואף VIP לא נמנה על שורותינו, כך שגשר אלנבי נותר חסום עבורנו זאת הפעם, וככל פשוטי העם בחרנו במעבר שייח' חוסיין לחצות את מי הירדן הגועשים, מזרחה ודרומה.
07.45 נפגשים בשער, היכרות ראשונית עם הקבוצה שחלק מחבריה נפגשים כאן לראשונה, סוגרים עניינים כספיים עם יורם המדריך וממתינים שמישהו יפתח סוף-סוף את השער. גם זה קורה בסופו של דבר, משלמים אגרות, מחתימים דרכונים, מחליפים כספים ועולים לאוטובוס שמעביר אותנו לצד הירדני.
גם פה ממתינים כשעה עד שהמיניבוס שלנו עם המדריך עימאד והשוטר קוסאי מגיעים לטרמינל. מעמיסים ונוסעים דרומה, כשמגמת פנינו איזור ים המלח. הכביש סביר אם כי לא רחב במיוחד, והוא עובר בין העיירות השונות בדרך דרומה, שנראות די מוזנחות באופן כללי. עימד מדריכנו, הדובר עברית שלמד באוניברסיטה בירדן, מפליג בהסבריו ההיסטוריים ובשבחי המלך ש"כולנו אוהבים מאד", והעברית שבפיו מזכירה לנו את מהדורת החדשות בעברית בטלויזיה הירדנית אי אז בימים.
עוברים על פני שדות, חולפים על פני כפרים, וכשנוסעים מהר המרחקים קצרים, כדברי השיר, חוצים את כראמה ויורם מזכיר את סיפור הקרב הלא-כל-כך מוצלח שהיה שם בסוף שנות השישים.
גם כן קונים שקית מלפפונים, שיהיה. יורם מקלף במרץ ומחלק לצאן מרעיתו (אנחנו).
תחנה ראשונה : ואדי זרקא מאעין. נחל הזורם במרץ במימיו החמימים ממזרח למערב, לכיוון ים המלח. הימים ימי סוף השבוע, מזג האויר נוח ונעים, שתי עובדות אלה חברו יחד כדי למשוך לכאן משפחות ירדניות על נשיהן וטפן, וחבורות של צעירים הבאים, רובם ככולם, לטבול ולהשתכשך, לטעום קצת טעמה של אתגריות-לייט בבריכות ובמפלונים במעלה הנחל, לפתוח שולחן, בנוסח מקומי, לשיר ולדרבק בעליצות, לשים עין על כתף או ירך חשופה של תיירת ישראלית, ולפעמים גם יד. שמייח.
הגענו למפל של 5 מטר עם בריכה למרגלותיו, קצת מתרחצים, קצת מצטלמים ואחורה פנה לאוטובוס. דיון מעמיק מגלה שרוב הקבוצה מוכן לשלם עוד קצת תמורת הויתור על התענוג של בישול אורז בתנאי שטח. יאללה, נוסעים למסעדה בכרכ. לא לפני שקופצים כמעט עד עקבה כדי לתדלק את המיניבוס. שיהיה. המסעדה שנמצאת במלון שמול המצודה הצלבנית בכרכ מגישה בופה של סלטים ובשרים (יש גם מנסף ). לא ממש גורמה, אבל בסדר, בהתחשב בתנאים, העיקר לאכול אוכל חם ליד שולחן, ויש גם שירותים, לא נשכח.
יורם שולף בקבוקי יין וכוסית מורמת להצלחת הטיול ולשבת שלום.
בינתיים מחשיך ואנחנו שמים פעמינו בדרך ללינת לילה בחמאם עפרה שהיא נקודת היציאה של מחר. בדרך עוצרים כדי לקנות מזון ומים ליומיים הבאים.
חמאם עפרה שוקק חבורות של צעירים קולניים שבאו לעשות שמח בסוף השבוע. אנחנו מתמקמים על משטח אבן סמוך לבניין השירותים שבאתר. לא לפני ששילמנו כמה דינרים כדמי כניסה. אין ברירה.
השירותים כמו הצרות שלנו והשמחה מסביב נמשכת עד השעות הקטנות, אבל אנחנו משתחלים לשק"שים והנחירות מבקיעות מכל פינה.
היום השני, ירידה לנחל זרד
השכמה מוקדמת כדי להספיק כמה שיותר שעות הליכה באור, אריזה חפוזה, ויאללה לאוטובוס.
מתארגנים להליכה ולירידה לנחל, התרמילים קצת כבדים, מים ואוכל ליומיים, שקי שינה וכל מיני דברים שאולי נצטרך. מה שבטוח.
הנוף מסביב מדברי למדי אבל כל מטר מרובע בירידה לואדי חסה, הידוע גם בכינויו "נחל זרד", משובץ בפסים ירוקים של ערוגות עגבניות ומלפפונים המושקים בטפטוף. כל הכבוד.
ערוץ הואדי שאליו אנו מגיעים עד-מהרה מקושט בשוליו בהמוני הרדופים בוורוד חזק, והזרימה של המים שופעת למדי. חיש קל אנחנו מבינים שכל מי שטרח וגרב גרביים יבשות הבוקר, טרח לשווא. היומיים הקרובים יהיו רטובי גרביים ומלאי חצץ (בנעליים).
חבורת הקשישים מתחילה להתרגל לבולדרים ולניתורים הבלתי נמנעים שהם מחייבים, לחציה של המים פעם לצד זה ופעם לצד השני, וכשהשמש מפציעה, מתחילים לראות גם את הדקלים והצמחייה המרפדים את קירותיו של הנחל ההולכים ונהיים תלולים ככל שאנו מתקדמים מערבה. הנוף המתון והצהבהב-משהו שאיפיין את תחילת המסלול, מתחלף בקירות ובסלעים תלולים של אבן חול אדמדמה, במגוון של צורות וטקסטורות שקשה לתאר במילים. אין ספק, המעצב שעבד פה, היה קצת יותר מוכשר מההוא מהולילנד. לרוע המזל, גם המצלמה שלי שאמורה להמחיש את היופי הפראי הזה, מנסה את כוחה בטבילה במימיו הזורמים של הנחל, חוייה טראומטית למדי עבורה (וגם האוחז בה לא נשאר יבש מהארוע, נו שויין). החוויות הטראומטיות באמת, עוברות על ארז ועל עזרא, שנוחתים, איש בתורו, נחיתה כואבת ומעקמת קרסולים, וכשיש לך תרמיל כבד על גבך, וקרקעית נחל לא יציבה, או ירידה זרועת אבנים בדופן הנחל, הרי שיש פוטנציאל לארועים שסופם במחלקה אורטופדית, כפי שאכן קורה. אפס כי הנפגעים האמורים, מגלים רוח קרב וכוח סבל עילאי, וממשיכים את המסע עד סופו. שאפו.
מלבד ה"גנים התלויים" המרפדים את דפנות הנחל כמעט לכל ארכו, יש גם נביעות הזורמות מקירותיו אל אפיקו, חלקן של מים חמים, וחלקן של מים צלולים וקרירים הטובים לשתיה ולמילוי בקבוקים, ויורם מאיץ בנו לחזור ולמלא את הבקבוקים כל עת שנביעה כזו נקרית על דרכנו.
שלא כביום הראשון, בו פגשנו לאורך המסלול ערב רב של מבלי סוף-שבוע, מכל צבע גודל וגיל, הרי שבאפיקו של הזרד אנו פוגשים רק ישראלים. חבר'ה צעירים ומתורמלים שבחרו להם את צורת הבילוי הזו. אנשים מוזרים. יש תקווה.
מן הון להון, מגיעים לזווית בנחל שבצידה השמאלי משטח גדול של אבן חול וכמה כתמי חול רך, ומכיוון שהשמש כבר מנמיכה, מחליטים שפה תהיה חניית הלילה. חרוצים שבנו בהנהגת שאול וסמדר מקוששים זרדים כיאה לקשישי נחל זרד, אחדים מתקינים מרק חם, סיר גדול של פסטה עם גבינות, יש מי שטובל ורוחץ את זיעת היום במי הנחל, ואחדים תרים אחר נביעה קרובה שיש בה כדי לספק את הצורך במי שתיה. לא רחוק מאיתנו מתמקמת קבוצה קטנה של צעירים (ישראלים, אלא מה) אף היא ללינת לילה. שלישיית חמורים (ירדנים, אלא מה) הנראית ללא בעלים, משקיפה עלינו אף היא.
הבטן מלאה, החשיכה מתחילה לעטוף אותנו ואת הסובב, והנטייה הכללית היא לצלול לשק"ש ולישון לישון לישון. חשבתם ?! לא כך יורם. סביב המדורה, נרות דולקים כתפאורה, שמיים משובצי כוכבים, ושרירים מכווצים, אנחנו מקיימים "סיבוב היכרות" : איש איש בתורו קם ומספר על עצמו, יש המקשר ויש המאריך, קצת ביוגרפיה וקצת רקע, עיסוקים תחביבים, משפחה. נחמד ביותר ותורם להתקרבות נוספת. היחידי שמתחמק לעת עתה, הוא ארז שנפל שדוד ואיבד את הקשר עם הציוויליזציה אחרי משפט או שניים. אל דאגה, עוד נתפוס אותו.
ההפתעה המלבבת בכל הסיפור הוא קוסאי, השוטר המלווה, שכבר מרגיש חלק מהקבוצה, ומבקש מאפי שיתרגם לו את הדברים הנאמרים. בהגיע תורו, אף הוא קם ומספר על עצמו. גבר גבר.
היום השלישי : סוף נחל זרד והביתה
השכמה עוד לפני אור ראשון, תה/קפה ועוגיות, אורזים בזריזות ומתחילים בתנועה. שוב מסתבר שלא צריך היה לטרוח עם גרביים יבשות. כבר במטרים הראשונים אנחנו עד הברכיים במים. אבל מי מתלונן ? הקירות משני צידי הואדי הולכים ונהיים זקופים ותלולים, ופה ושם יש בולדרים מאתגרים-קלות. אפילו נעזרנו בחבל קטנצ'יק באחד מהם. התרמיל על השכם, כבד המטען, ואנשי הקרסולים המפוצחים, ארז ועזרא שועטים בגבורה ומגבירים קצב. עדיין, הנפשות היחידות בכל הנחל הם/הן אחינו ואחיותינו הקינדרלעך מארץ הקודש. המקומי היחיד הוא ידידנו קוסאי המושך בגבורה ומושיט יד לכל נזקק. מדי פעם עוצרים כדי לחכות לזנב, לשתות או לאכול משהו, או להתעכב כדי להביט ולצלם פינה יפה, ויש לא מעט מהעניין הזה.
לקראת הצהריים, אולי טיפה אחרי, אנחנו מגיעים לכביש ולצינור הבולע את מימי הנחל ומבשר על סוף מסלול ההליכה. המיניבוס ובו הנהג ומדריכנו עימאד כבר מחכים, חולצים נעליים, קצת פירות יבשים, מעמיסים ונוסעים. יאללה, צפונה, לבית שאן. עצירה קטנה בדרך לקצת גלידה ושתיה מקומית, קדימה, לשייח' חוסיין. נפרדים ממלווינו בתודה, שיחת סיכום מלאת קומפלימנטים הדדיים למדריך ולחניכים, קונים כרטיס לאוטובוס, שיעביר אותנו את הכביש, והביתה.
למרות כיווצי השרירים, השריטות והסימנים הכחולים, היה שווה ביותר : הנוף הגיאוגרפי שבו הלכנו שלושה ימים, הנוף האנושי שחלקו מוכר לנו מטיולים קודמים ועם חלקו ה"חדש" היה לנו העונג זו הפעם הראשונה, הצד האירגוני שדפק כמו שצריך, המדריך "שלנו" והליווי המקומי, יצרו מזיגה מהנה וחווייה שלמה ומספקת.
תודה לכולכם ולהתראות ,
אבי אלוני
את כל התמונות שלי אפשר לראות כאן
את התמונות שצילם איציק אפשר לראות כאן
ואת התמונות של נאוה שנוספו לאחרונה, ניתן לראות כאן
אז ככה : נאווה דיברה עם יואל ועם "ותיקי ירדן 2009", וכך באה לעולם גיחה לעוד פינה בשכנתנו אשר ממזרח. איננו פלשתינאים במובן השגור של המילה, ואף VIP לא נמנה על שורותינו, כך שגשר אלנבי נותר חסום עבורנו זאת הפעם, וככל פשוטי העם בחרנו במעבר שייח' חוסיין לחצות את מי הירדן הגועשים, מזרחה ודרומה.
07.45 נפגשים בשער, היכרות ראשונית עם הקבוצה שחלק מחבריה נפגשים כאן לראשונה, סוגרים עניינים כספיים עם יורם המדריך וממתינים שמישהו יפתח סוף-סוף את השער. גם זה קורה בסופו של דבר, משלמים אגרות, מחתימים דרכונים, מחליפים כספים ועולים לאוטובוס שמעביר אותנו לצד הירדני.
גם פה ממתינים כשעה עד שהמיניבוס שלנו עם המדריך עימאד והשוטר קוסאי מגיעים לטרמינל. מעמיסים ונוסעים דרומה, כשמגמת פנינו איזור ים המלח. הכביש סביר אם כי לא רחב במיוחד, והוא עובר בין העיירות השונות בדרך דרומה, שנראות די מוזנחות באופן כללי. עימד מדריכנו, הדובר עברית שלמד באוניברסיטה בירדן, מפליג בהסבריו ההיסטוריים ובשבחי המלך ש"כולנו אוהבים מאד", והעברית שבפיו מזכירה לנו את מהדורת החדשות בעברית בטלויזיה הירדנית אי אז בימים.
עוברים על פני שדות, חולפים על פני כפרים, וכשנוסעים מהר המרחקים קצרים, כדברי השיר, חוצים את כראמה ויורם מזכיר את סיפור הקרב הלא-כל-כך מוצלח שהיה שם בסוף שנות השישים.
גם כן קונים שקית מלפפונים, שיהיה. יורם מקלף במרץ ומחלק לצאן מרעיתו (אנחנו).
תחנה ראשונה : ואדי זרקא מאעין. נחל הזורם במרץ במימיו החמימים ממזרח למערב, לכיוון ים המלח. הימים ימי סוף השבוע, מזג האויר נוח ונעים, שתי עובדות אלה חברו יחד כדי למשוך לכאן משפחות ירדניות על נשיהן וטפן, וחבורות של צעירים הבאים, רובם ככולם, לטבול ולהשתכשך, לטעום קצת טעמה של אתגריות-לייט בבריכות ובמפלונים במעלה הנחל, לפתוח שולחן, בנוסח מקומי, לשיר ולדרבק בעליצות, לשים עין על כתף או ירך חשופה של תיירת ישראלית, ולפעמים גם יד. שמייח.
הגענו למפל של 5 מטר עם בריכה למרגלותיו, קצת מתרחצים, קצת מצטלמים ואחורה פנה לאוטובוס. דיון מעמיק מגלה שרוב הקבוצה מוכן לשלם עוד קצת תמורת הויתור על התענוג של בישול אורז בתנאי שטח. יאללה, נוסעים למסעדה בכרכ. לא לפני שקופצים כמעט עד עקבה כדי לתדלק את המיניבוס. שיהיה. המסעדה שנמצאת במלון שמול המצודה הצלבנית בכרכ מגישה בופה של סלטים ובשרים (יש גם מנסף ). לא ממש גורמה, אבל בסדר, בהתחשב בתנאים, העיקר לאכול אוכל חם ליד שולחן, ויש גם שירותים, לא נשכח.
יורם שולף בקבוקי יין וכוסית מורמת להצלחת הטיול ולשבת שלום.
בינתיים מחשיך ואנחנו שמים פעמינו בדרך ללינת לילה בחמאם עפרה שהיא נקודת היציאה של מחר. בדרך עוצרים כדי לקנות מזון ומים ליומיים הבאים.
חמאם עפרה שוקק חבורות של צעירים קולניים שבאו לעשות שמח בסוף השבוע. אנחנו מתמקמים על משטח אבן סמוך לבניין השירותים שבאתר. לא לפני ששילמנו כמה דינרים כדמי כניסה. אין ברירה.
השירותים כמו הצרות שלנו והשמחה מסביב נמשכת עד השעות הקטנות, אבל אנחנו משתחלים לשק"שים והנחירות מבקיעות מכל פינה.
היום השני, ירידה לנחל זרד
השכמה מוקדמת כדי להספיק כמה שיותר שעות הליכה באור, אריזה חפוזה, ויאללה לאוטובוס.
מתארגנים להליכה ולירידה לנחל, התרמילים קצת כבדים, מים ואוכל ליומיים, שקי שינה וכל מיני דברים שאולי נצטרך. מה שבטוח.
הנוף מסביב מדברי למדי אבל כל מטר מרובע בירידה לואדי חסה, הידוע גם בכינויו "נחל זרד", משובץ בפסים ירוקים של ערוגות עגבניות ומלפפונים המושקים בטפטוף. כל הכבוד.
ערוץ הואדי שאליו אנו מגיעים עד-מהרה מקושט בשוליו בהמוני הרדופים בוורוד חזק, והזרימה של המים שופעת למדי. חיש קל אנחנו מבינים שכל מי שטרח וגרב גרביים יבשות הבוקר, טרח לשווא. היומיים הקרובים יהיו רטובי גרביים ומלאי חצץ (בנעליים).
חבורת הקשישים מתחילה להתרגל לבולדרים ולניתורים הבלתי נמנעים שהם מחייבים, לחציה של המים פעם לצד זה ופעם לצד השני, וכשהשמש מפציעה, מתחילים לראות גם את הדקלים והצמחייה המרפדים את קירותיו של הנחל ההולכים ונהיים תלולים ככל שאנו מתקדמים מערבה. הנוף המתון והצהבהב-משהו שאיפיין את תחילת המסלול, מתחלף בקירות ובסלעים תלולים של אבן חול אדמדמה, במגוון של צורות וטקסטורות שקשה לתאר במילים. אין ספק, המעצב שעבד פה, היה קצת יותר מוכשר מההוא מהולילנד. לרוע המזל, גם המצלמה שלי שאמורה להמחיש את היופי הפראי הזה, מנסה את כוחה בטבילה במימיו הזורמים של הנחל, חוייה טראומטית למדי עבורה (וגם האוחז בה לא נשאר יבש מהארוע, נו שויין). החוויות הטראומטיות באמת, עוברות על ארז ועל עזרא, שנוחתים, איש בתורו, נחיתה כואבת ומעקמת קרסולים, וכשיש לך תרמיל כבד על גבך, וקרקעית נחל לא יציבה, או ירידה זרועת אבנים בדופן הנחל, הרי שיש פוטנציאל לארועים שסופם במחלקה אורטופדית, כפי שאכן קורה. אפס כי הנפגעים האמורים, מגלים רוח קרב וכוח סבל עילאי, וממשיכים את המסע עד סופו. שאפו.
מלבד ה"גנים התלויים" המרפדים את דפנות הנחל כמעט לכל ארכו, יש גם נביעות הזורמות מקירותיו אל אפיקו, חלקן של מים חמים, וחלקן של מים צלולים וקרירים הטובים לשתיה ולמילוי בקבוקים, ויורם מאיץ בנו לחזור ולמלא את הבקבוקים כל עת שנביעה כזו נקרית על דרכנו.
שלא כביום הראשון, בו פגשנו לאורך המסלול ערב רב של מבלי סוף-שבוע, מכל צבע גודל וגיל, הרי שבאפיקו של הזרד אנו פוגשים רק ישראלים. חבר'ה צעירים ומתורמלים שבחרו להם את צורת הבילוי הזו. אנשים מוזרים. יש תקווה.
מן הון להון, מגיעים לזווית בנחל שבצידה השמאלי משטח גדול של אבן חול וכמה כתמי חול רך, ומכיוון שהשמש כבר מנמיכה, מחליטים שפה תהיה חניית הלילה. חרוצים שבנו בהנהגת שאול וסמדר מקוששים זרדים כיאה לקשישי נחל זרד, אחדים מתקינים מרק חם, סיר גדול של פסטה עם גבינות, יש מי שטובל ורוחץ את זיעת היום במי הנחל, ואחדים תרים אחר נביעה קרובה שיש בה כדי לספק את הצורך במי שתיה. לא רחוק מאיתנו מתמקמת קבוצה קטנה של צעירים (ישראלים, אלא מה) אף היא ללינת לילה. שלישיית חמורים (ירדנים, אלא מה) הנראית ללא בעלים, משקיפה עלינו אף היא.
הבטן מלאה, החשיכה מתחילה לעטוף אותנו ואת הסובב, והנטייה הכללית היא לצלול לשק"ש ולישון לישון לישון. חשבתם ?! לא כך יורם. סביב המדורה, נרות דולקים כתפאורה, שמיים משובצי כוכבים, ושרירים מכווצים, אנחנו מקיימים "סיבוב היכרות" : איש איש בתורו קם ומספר על עצמו, יש המקשר ויש המאריך, קצת ביוגרפיה וקצת רקע, עיסוקים תחביבים, משפחה. נחמד ביותר ותורם להתקרבות נוספת. היחידי שמתחמק לעת עתה, הוא ארז שנפל שדוד ואיבד את הקשר עם הציוויליזציה אחרי משפט או שניים. אל דאגה, עוד נתפוס אותו.
ההפתעה המלבבת בכל הסיפור הוא קוסאי, השוטר המלווה, שכבר מרגיש חלק מהקבוצה, ומבקש מאפי שיתרגם לו את הדברים הנאמרים. בהגיע תורו, אף הוא קם ומספר על עצמו. גבר גבר.
היום השלישי : סוף נחל זרד והביתה
השכמה עוד לפני אור ראשון, תה/קפה ועוגיות, אורזים בזריזות ומתחילים בתנועה. שוב מסתבר שלא צריך היה לטרוח עם גרביים יבשות. כבר במטרים הראשונים אנחנו עד הברכיים במים. אבל מי מתלונן ? הקירות משני צידי הואדי הולכים ונהיים זקופים ותלולים, ופה ושם יש בולדרים מאתגרים-קלות. אפילו נעזרנו בחבל קטנצ'יק באחד מהם. התרמיל על השכם, כבד המטען, ואנשי הקרסולים המפוצחים, ארז ועזרא שועטים בגבורה ומגבירים קצב. עדיין, הנפשות היחידות בכל הנחל הם/הן אחינו ואחיותינו הקינדרלעך מארץ הקודש. המקומי היחיד הוא ידידנו קוסאי המושך בגבורה ומושיט יד לכל נזקק. מדי פעם עוצרים כדי לחכות לזנב, לשתות או לאכול משהו, או להתעכב כדי להביט ולצלם פינה יפה, ויש לא מעט מהעניין הזה.
לקראת הצהריים, אולי טיפה אחרי, אנחנו מגיעים לכביש ולצינור הבולע את מימי הנחל ומבשר על סוף מסלול ההליכה. המיניבוס ובו הנהג ומדריכנו עימאד כבר מחכים, חולצים נעליים, קצת פירות יבשים, מעמיסים ונוסעים. יאללה, צפונה, לבית שאן. עצירה קטנה בדרך לקצת גלידה ושתיה מקומית, קדימה, לשייח' חוסיין. נפרדים ממלווינו בתודה, שיחת סיכום מלאת קומפלימנטים הדדיים למדריך ולחניכים, קונים כרטיס לאוטובוס, שיעביר אותנו את הכביש, והביתה.
למרות כיווצי השרירים, השריטות והסימנים הכחולים, היה שווה ביותר : הנוף הגיאוגרפי שבו הלכנו שלושה ימים, הנוף האנושי שחלקו מוכר לנו מטיולים קודמים ועם חלקו ה"חדש" היה לנו העונג זו הפעם הראשונה, הצד האירגוני שדפק כמו שצריך, המדריך "שלנו" והליווי המקומי, יצרו מזיגה מהנה וחווייה שלמה ומספקת.
תודה לכולכם ולהתראות ,
אבי אלוני
את כל התמונות שלי אפשר לראות כאן
את התמונות שצילם איציק אפשר לראות כאן
ואת התמונות של נאוה שנוספו לאחרונה, ניתן לראות כאן
